<h1>שו"ת הרא"ש כלל י"א סימן ז'</h1>
<h2>דף כב.</h2>
וששאלת למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ואי לא בעי למעבד מצוה כייפינן ליה בגופיה, היאך תתקיים לדבריו כל אותה הלכה דסוף פרק המקבל [ב"מ קי"ג ע"א] ואותן הפסוקים דנתוח ומשכון. יראה לי דההיא דכתובות [פ"ו ע"א] מיירי כגון דלית ליה מקרקעי דאי הוה ליה מקרקעי הוה נחתינן לנכסיה, דהא רב פפא גופיה דאמר פריעת ב"ח מצוה איהו הוא דקאמר בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] מלוה על פה גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא [וכיון דמשעבדי מדאוריית'] נחתי' לנכסיה. אלא מיירי דלית ליה מקרקעי אלא מטלטלי והבריחם ואמר לא בעי למעבד מצוה, כייפינן ליה בגופיה ומכין אותו עד שיתן כיון דידענא דאית ליה ואינו רוצה ליתן. וההיא דהמקבל מיירי דלא אמר לא בעינא למעבד מצוה אלא דוחה את המלוה בדברים וצריך למשכנו, בההיא קאמר דלא יכנס לביתו אלא מנתח נתוחי. והא דקשיא לך הדיינים חותמים את השטר אע"פ שלא קדמוהו ליחוש, דלמא היו קרובים הלוה או המלוה ונמצא מעידים לקרובים או לזכות או לחובה. ליכא למיחש למידי דמאן מקיים שטרא מלוה והוא יזהר בטוב שלא יפסל שטרו, כי אם יקיימנו הקרובים אז יפסלנו. ושלום. אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
